שלום, שמי חיה (מרסלה) פלסיוס, בת 48, ואני עולה חדשה מקולומביה (תרגמו את דבריי מספרדית).
נולדתי בבוגוטה, קולומביה לפני 48 שנים. כמה ימים לאחר שנולדתי, אמא שלי שמה לב שמשהו לא בסדר. היא התייעצה עם כמה רופאים והם גילו שיש לי מום בכליות. רוב הרופאים אמרו לאמי שאני לא אשרוד, וחבל על הזמן שלה. אך אמי סירבה להיכנע. הניתוח הראשון שלי היה כשהייתי בת 6 חודשים. מאז עברתי ניתוחים רבים מאוד, אך בע"ה ובזכות ההתעקשות של אמי, היום אני עדיין חיה ובועטת.
לפני שמונה שנים עברתי שבץ מוחי ושמו לי סטנט בראש, אך למעט אובדן 90 מעלות מטווח הראיה בעין אחת, הייתי בסדר, ב"ה. אבל הניתוח הזה האיץ את הפגיעה בכליות שלי, עד שנאלצתי להיכנס לדיאליזה לפני חמש שנים. ללא תרומה, פחות ממחצית האנשים שורדים בדיאליזה מעבר לחמש שנים.
חיפשתי תרומה בקולומביה אך זה לא התאפשר, והתחלתי לחשוב על לעשות עלייה. לפני שנה וחצי קודם לעלייה, התעקשתי להתייצב בפני משרדי הסוכנות בבוגוטה ולהצהיר כי אחת ממטרות עלייתי היא למצוא השתלה, ואם מבחינתם ישראל איננה בית חולים, אני אבין זאת. מה שקרה אחר כך הדהים אותי וגרם לי לבכות מהתרגשות. הם אמרו לי שלהיפך: מדינת ישראל נוצרה כדי להציל יהודים ברחבי העולם. לפעמים מאנטישמיות ולפעמים מסיבות אחרות. והם הבטיחו לארגן לי עלייה בדרך הנוחה ביותר, וכך עשו. חשתי ממש מוגנת על ידי המדינה הנפלאה הזו, שעכשיו היא גם מדינתי.
אני כבר למעלה משנה בארץ, אך טרם מצאתי תורם או תורמת. אהיה אסירת תודה ואסירת חיים אם תשקלו לסייע לי לחיות על ידי תרומת כליה. ה' הביא אותי עד הנה ואני מאמינה שהוא ימשיך ללוות אותי שנים רבות. תודה רבה רבה ושתזכו לכל טוב!